בלפור פינת קפלן

"בואו נשיר את השיר המטורף של הארץ / בואו נשיר את השיר הצהוב של החול / יחפנים מתהלכים לאורכה ולרוחבה של הארץ / ועושים איתה אהבה, אנשים פורקי עול" ("האיש על הארץ" / יהושע סובול)

בראיון שנערך עימו לקראת צאת "טור פרידה" לאקרנים, סיפר התסריטאי והבמאי רוני ניניו שצלם הסרט, עופר ינוב, אמר לו כי מבחינתו לא מדובר בצילום של שחור-לבן, אלא שחור שחור. דיסטופיה ? אפוקליפסה ? תחושת דכדוך ? כל התשובות נכונות, ואותי הן שיגרו אחורה במנהרת הזמן אל תחילת שנות התשעים ואל "החיים ע"פ אגפא" של אסי דיין. גם הוא, כזכור, היה על טהרת השחור-לבן-שחור, ואין צורך בחדות ראייה קפדנית במיוחד להבחין בין קווי העלילה הדומים וטורדי המנוחה של שתי היצירות הקולנועיות. 

הימים הם עיצומה של מגפת הקורונה המשתוללת, תקופת המצור, המחנק, המסכות, הריחוק החברתי והבדידות המשפחתית. כרמי גיבור הסרט הוא עיתונאי ופובליציסט תל אביבי שעבורו חדות ראייה והבחנה הן לחם חוק. הוא מאותם בעלי טור שלא יחסכו את שבט לשונו מההנהגה ומהעומד בראשה. מילותיו נוקבות, קטלניות ובלתי מתפשרות.

בשל כך הוא מטרה לחצי התרעלה וההסתה שמתרגשות בתקופה הנפיצה ההיא, כשמחאות בלפור היו בשיאן. כרמי ושני עיתונאי שמאל נוספים רביב דרוקר ואמנון אברמוביץ' נמצאים על המוקד, בקמפיין שטנה כנגד התקשורת השמאלנית עוכרת ישראל. חייו מלאי התהפוכות עוברים אם כן סערה שמזעזעת את עולמו השבירירי ממילא, כשאיומים טלפוניים ובהמשך גם פרונטלים ישמשו בהם לתפאורה שכיחה. 

"איפה הארץ ההיא שקראו לה קטנטונת? איפה אותה אהבה מגוללת בחול? אנרכיסטים הולכים בדרכים, לעורם רק כותנת / ובוערת אש בראשם ששורפת הכל" ("השיר על הארץ")

אנו מתוודעים לכרמי באחת מנקודות השפל של חייו. סצנת הפתיחה ממקמת אותו בדירה זמנית ששכר, לאחר שעזב את ביתו. כרמי מלהטט בין אשתו בנפרד דפנה לבין בנו המצוי על הרצף, המאושפז בהוסטל, לבין בתו המתבגרת.

הוא משתוקק לרגעי חסד שלווים, לארגן את מחשבותיו, אך בליל ההתרחשויות לא פוסק. עורך העיתון שלו מבקש ממנו טור אקטואלי ליום המחרת, במקביל הוא נאלץ לבקר את הוריו הקשישים בביתם, להיות עד למתח, לתלות, ולהתפוררות בה הם נתונים, ולהגיע אל בנו, שבשל הקורונה נאסר עליו לצאת לחופשה. הוא נוסע אל ההוסטל עם אשתו, דחוסים במכונית, ומטיחים כתבי אישום והגנה זה בזו. ואם לא די בכך נודע לו כי בתו נעלמה. ככל הנראה נסעה להפגין בבלפור, והוא ודפנה נאלצים לנסוע גם לירושלים במטרה למצוא אותה ולהשיבה.

"תנו לי לשוב אל אותה הפינה הנידחת / איפה אותם החיים עם שמחת הפשטות? / תנו לי מילים עזובות, מנגינה נשכחת / להוציא מבין הקוצים קרעים של ילדות" ("השיר על הארץ")

כמעט שעה וחצי של עלילות דחוסות, השזורות ולפותות בנבכי נפשו של הגיבור. סרט פיוטי וכאוב בו הגיבור מתהלך כשלידיו אזיקים ולרגליו משקולות. רוני ניניו ודרור קרן כתבו את התסריט בעיצומה של מגפת הקורונה, הצילומים התקיימו גם הם באותה ימי כאוס בין הסגרים, מינימליזם הנובע מהפקה דלת תקציב מחד, ומאמירה של רצון לפענח תדר לוחש מאידך. זוהי יצירה שהופכת דווקא בימים האלו ללהיט קולנועי קופתי, ויש לזקוף זאת לחמשת השחקנים המצויינים. זה מתחיל עם זוג ההורים של כרמי, בגילומם של ג'יטה מונטה ויהושע סובול.

שמחה מהולה בתימהון עברו בי. שמחה על המפגש המחודש עם מונטה, אחת השחקניות הוותיקות והנפלאות בתרבות הישראלית, שעל איכויותיה כאשת תיאטרון אין צורך להכביר מילים. זאת הפעם הראשונה בה ראיתי אותה על המסך הגדול, וכישרונה אינו נופל מזה שעל הבמה. ותימהון שהותיר אותי פעור פה בשל תפקידו של סובול. המחזאי והבמאי הענק שלמיטב ידיעתי מדובר בתפקיד ביכוריו. ממש ליהוק מבריק. השניים מתווכחים ומתנגחים, אך מצויים תחת אותה קורת גג. כשהם מבינים שבנם עזב את הבית, עולמם מתערער. הם דבקים בזוגיות הפריכה והמתמוססת שלהם בכל מחיר, מעין תמונת תשליל להחלטתו של בנם להרהר בפירוק התא המשפחתי שלו.

ומי אם לא מונטה, השחקנית שגילמה בעשרות שנותיה תפקידים רבים במחזותיו של חנוך לוין, ולצידה סובול – זה מ"סינדרום ירושלים", ומ"השיר על הארץ" בלחנו של יוני רכטר ובביצועה החד פעמי של נורית גלרון – ראויים יותר להיות הוריו (העלילתיים והרוחניים) של כרמי, הביקורתי, קורא התיגר והחתרן, מערער המוסכמות ומנפץ המסגרות? שאפו על הזיווג המדוייק הזה. שאפו גם על הבת כרמל בין) והאם (אילנית בן יעקב).

בין היא הכוכב העולה והמבטיח בשמי תיאטרון בית לסין. ברזומה שלה מצויים כבר "המלט", "הדה גאבלר", ו – "משחקים בחצר האחורית", כך שאין עוררין על איכויותיה ועל היותה שחקנית אופי. היא קרועה בין אהבתה להוריה, לקן המשפחתי הגרעיני שנפרם לנגד עיניה, ורצונה לבטא קול פנימי, סוער ואמיתי שרותח בתוכה. בן יעקב יוצקת לדמותה של דפנה את שלל ההתנגדויות והספקות של בת הזוג, קול ההיגיון והתבונה הקונפורמיסטים של העזר כנגדו של מי שבקווי המתאר שלו משורטט מהפכן.

היא המעצור שקורא לכרמי לכלכל את צעדיו, נוזפת בו אך מכילה את שיגיונותיו בדרכה. קתרזיס נוגע ללב יתרחש בסיומו של הסרט, השניים ילמדו להסכים ולהסכין זה לזו, ייתכן כי ניצוצות האהבה יחזרו ללהוט, אך למרבה הצער האידיליה לא תימשך זמן רב.

ושאפו ענק כפול ומכופל לגיבור הסרט, דרור קרן. כאמור הוא גם התסריטאי לצידו של ניניו, והוא פותח צוהר אל חייו של כרמי בן דמותו בתועפות של רגש. דומה כי אי אפשר להימלט מקרן בימים האלו. לצד "טור פרידה" הוא מככב גם בשני סרטים נוספים "חדר משלו" ו – "בית", ובהצגה "טרטיף" של מולייר בקאמרי. כרמי בגילומו הוא נע ונד, הוא מחפש נתיבי מילוט מטירוף המערכות הלאומי, הוא בז להנהגה הפוליטית, והוא זועם.

לראות את הסרט כיום, על רקע השבר של אחרי ה – 7  באוקטובר, זה למעשה לרצות לדפוק את הראש בקיר. כלום לא השתנה. המגפה של 2020  פשטה ולבשה צורה בדמות ההפקרות, החידלון וההזנחה של 2024, כשלא מעט מהקברניטים המפוקפקים של אז אוחזים גם כעת בהגה השלטון, מנווטים אותו אל תהומות וריסוק.

ממש מפגש פסגה קודר בין בלפור של עיר הבירה לקפלן של העיר העברית הראשונה. קרן חודר לעורו של כרמי במלוא המיומנות והדקויות. גם בייאושו הוא מטה אוזן למי שתוקף אותו, משתדל להסביר את מניעיו, להיות איש במקום בו אין ולא נותרו עוד אנשים.

ניניו וקרן יצרו מסמך קולנועי, ספרותי ולמעשה גם מותחן פסיכולוגי, כזה שנושף בעורפו תדר נוסף, והוא נלחש בשריקה מקפיאת דם, שטיפין טיפין מתירה את דמו. בדרכם העדינה הייחודית הם שואגים את אמירתם, כמו את הבית האחרון של השיר : "תנו לי לשיר את השיר החולה, הקודח / מאוהב וזרוק, אמיתי בלי זהות וזכויות / תנו לי לחזור בדרכים החולות אהבה לירח / שוב לחזור, ללכת יחף על שברי זכוכיות".

כרמי ימשיך להתהלך יחף על שברי זכוכיות, ובמלא הזהירות המתבקשת (כמעט ספויילר)- בדומה לשחור הלבן של "החיים ע"פ אגפא" גם סופו של "טור פרידה" יהדהד בתמרורי האזהרה שלו ובאותיות קידוש הלבנה שמגואלות על הקיר.