האביב היא עונה של פריחה והתחלות חדשות (ועונת חגים עמוסה למדי). אז בין אם אתם מחפשים דיסק חדש לאוסף הביתי, או שאולי אתם מחפשים
דווקא איזו מתנה לחג (אומנם פסח עבר אותנו ממש עכשיו, אבל אולי עוד תספיקו לפצות קרוב משפחה, או חבר קרוב ליום העצמאות) ,אז קבלו הצצה למספר דיסקים לועזיים חדשים של יוצרים עצמאיים שנחשבים להבטחות הגדולות של 2014. מי יודע, אולי מבין המבחר המגוון, תמצאו צליל חדש ומרענן שעדיין לא שמעתם. ומה הקשר לאתגר קרת ולכותל המערבי? אם מסקרן אתכם לגלות, אתם מוזמנים להכיר את המוזיקאים המרעננים הרשמיים של 2014.
נתחיל עם
צ'ט פייקר (או כפי שהוא נקרא על ידי הוריו:
ניקולאס מרפי). המוזיקאי הצעיר החל את הקריירה שלו במלבורן אוסטרליה, שם ניסה להתפתח כיוצר המשלב בין מוזיקת נשמה למוזיקה אלקטרונית. רק ב2011 כאשר הקליט קאבר עבור חבריו לשיר "
no dignity" ( אשר הפך ללהיט מפתיע), נולדה דמותו של
צ'ט פייקר, המייצגת אותו מאז כיוצר (כך שכל מעריציו מכירים אותו רק בשם של האלטר אגו שהוא יצר).
מאז אותו להיט ,יצא פייקר לסיבוב הופעות וצבר קהל אוהדים מרשים. הוא אומנם הוציא EP לרדיו שנקרא "lockjaw" שזכה לביקורות טובות אך רק לאחרונה הוציא את "built on glass" , שהוא אלבום הבכורה של המוזיקאי המבריק והייחודי.
https://www.youtube.com/watch?v=SjMfrCLlprg
מדובר בשילוב בין מוזיקת נשמה למוזיקה אלקטרונית שיוצר אלבום אחיד, סקסי, סוחף, קצבי ומאוד מרגש. הסאונד שלו מוקפד מאוד וההפקה המוזיקלית מתוחכמת ואיכותית. הסגנון הכללי מזכיר יצירות של מובי, דאפט פאנק,ג'מירוקוואי ואפילו TYP. ניתן לחוש לא מעט בהשפעות מוזיקליות שונות, החל מרית'ם אנד בלוז, וישנן אפילו הבלחות של רגאיי, אך האופי הכללי של האלבום מלא ביטחון ושומר על אחידות כאשר כל שיר מתחבר היטב לשיר שאחריו (למרות שלעיתים הוא שר גבוה מדי וזה די מיותר, גם הקטע שהיה מורכב ברובו מיללות היה מעט ביזארי). אך באופן כללי מדובר באחד מהיוצרים ששווה להאזין להם, כי הוא נשאר נאמן לעצמו ובכל זאת סוחף אחריו קהל.
ציון במדד ויטרינה: 9.5
האמן השני שנתייחס אליו הוא
ג'ימי גודווין, שהיה חלק מלהקת
דוובס. לאחר שנים של חברות בלהקה מצליחה שתקליטיה זכו באלבומי זהב ופלטינה, חברי הלהקה החליטו ב2010, לאחר שהוציאו את אלבומם האחרון, להפסיק לעת עתה את פעילות הלהקה. הם לא הכריזו על פירוק באופן רשמי אך גם לא אמרו שיחזרו לפעול יחדיו. הכל נותר פתוח עבורם. אחת מהסיבות לכך היא רצונם ליצור חומרים מקוריים, כל אחד בנפרד. והנה מגיע תורו של
גודווין להוציא אלבום ייחודי ומקורי.
גודווין בחר לנגן וליצור כמעט את כל האלבום
"odludek" לבדו
(בפולנית משמעות המילה היא מתבודד). הרעיון שעומד מאחורי האלבום הוא של קלטת אוסף ישנה שמכינים לחבר, כזאת שכוללת סוגים שונים של ז'אנרים מוסיקליים שהאדם אוהב לשמוע. הרעיון כשלעצמו מעניין אך בפועל התוצאה מאוד לא אחידה וכאוטית. האלבום מלא השפעות: החל מ
היפ הופ, דרך
גוספל,
מוסיקה פסיכדלית,
פאנק ובעצם מה לא? רוב הקטעים באלבום סתמיים למדי, נשכחים,מעט מעיקים, לעיתים הוא מנסה להיות פופולרי וקורץ לשנות השמונים (עם הקטע "
Teracotta worrior" שנשמע כמו ניסיון לשחזר שיר של "
קווין " מהפסקול של "
פלאש גורדון") פעמים אחרות הוא מנסה ליצור סאונד מקורי ואישי, אך הוא נותר לבסוף עם אלבום בינוני למדי שלא מחדש דבר.
https://www.youtube.com/watch?v=HlY_fg65CVQ
הקטע היחידי שעובד באלבום הוא "
keep my soul in song", וזה בעיקר בזכות ההפקה המוזיקלית המרשימה, אך לא בזכות הביצוע המעיק של
גודווין. אולי היה מוטב והוא היה נותר בצד של היוצר ולא המבצע ואולי כך התוצאה של האלבום הייתה עשויה להיות מרשימה יותר.
ציון במדד ויטרינה: 7.2
האמן הבא הוא מארק אוליבר אוורט, מנהיג להקת ה Eels, שמוכר יותר בציבור בכינויו "E". ל
אוורט יש הספק יפה בעולם המוזיקה, כאשר משנת
1996 הוא הספיק לשחרר כבר 10 אלבומים (אפילו
טום וויטס הוא מעריץ מושבע שממתין בקוצר רוח לכל אלבום חדש של היוצר המרתק).
אוורט לא מתרכז רק במוזיקה והוא פרסם את סיפורו האישי בספר "
דברים שנכדים צריכים דעת". ב 2009 שחרר טרילוגיית אלבומים בינהם: "
TOMORROW MORNING, ו"
End of times".
לקח ל
אוורט לא מעט זמן עד שהצליח להקליט את האלבום הנוכחי, "
The cautionary tales of mark oliver everett" . בדרך הוא ויתר על חומרים שהוא לא היה שלם איתם, ובחר להתמקד בחומרים אישיים. הוא הודה בוידוי חושפני שלאחר שאיבד מבחירה אדם קרוב אליו, הוא התחרט ויצר את האלבום בתקווה שאנשים לא יחזרו על הטעויות שלו. האלבום הנוכחי מאוד אינטימי, אישי ולירי, ועל אף החספוס שבקולו הוא מצליח לחדור ללב המאזין. במהלך האלבום יש שימוש בין השאר בצ'לו, כינורות, בסון ועוד כלי נגינה מרשימים שתומכים ביצירתו המהפנטת של אוורט ומחדדים את העומק של הטקסטים הכנים.
אוורט הוא הסולן של ה Eels, ולעומת
גודווין, האלבום נעשה בשיתוף פעולה מלא עם חברי הלהקה, ש
אפילו לקחו חלק בהפקת האלבום. אוורט מודה כי ההשראה הכי גדולה לכתיבתו הן חוויות שעבר במהלך חייו, והוא עבר סיפור חיים לא פשוט (גדל במשפחה מוזרה, והוא נותר בן המשפחה היחיד בחיים), אך באמצעות המוסיקה והכתיבה הוא חוקר את המהלכים עבר בחייו ולמעשה במידה מסויימת, המוסיקה משמשת כמין טיפול פסיכולוגי עבורו.
האלבום מאוד אישי, מאוד דינמי ונדמה שבכל שיר
אוורט מתוודה על חוויה אחרת או על התנסות אישית. הקטע הראשון ("
where im at") הוא נעימה קלילה שבהחלט הייתה יכולה להיות חלק מהפסקול של אחד מסרטיו של ווס אנדרסון (היפסטרים באשר תהיו זה הדיסק בשבילכם!). הקטע השני "
Paralles') נשמע כאילו הוא נלקח מתוך הסרט "
בתוך לואין דיוויס". מזכיר בגוון קולו את
בוב דילן, קול חם מלא נשמה ומחוספס. זהו קטע שמיצג במידה רבה את רוח האלבום, מוסיקת פולק קליטה ומדבקת, פשוטה אך נגישה וכובשת. הקטע "
lockdown hurrican" מזכיר במלודיה שלו את "
בחור קנאי" של ג'ון לנון. זוהי הפקה מוסיקלית חכמה שמפיקה את המיטב מהשיר ומהכלים (שילוב בין צ'לו ותופים למשל). השיר בנוי נכון עם הרמוניות קוליות מעניינות וסוחף את המאזין לעולמו של אוורט.
https://www.youtube.com/watch?v=dhsWvbKSbPM
במהלך שאר הקטעים אוורט לא חושש להציג צד רגיש כאשר הוא ממשיך להיחשף ולהציג צד פגיע. בשיר
" AGATHA CHANG" קולו מזכיר לעיתים את ליאונרד כהן (והשיר עצמו מזכיר באווירה את השיר "
סוזאן" של כהן). הוא מנסה לאזן את הרוח המלנכולית של האלבום עם שיר פופ פשוט וקצבי ('
where im from), שקולע בול לטעם של הקהל שלו. אוורט מתעסק לא פעם בקשר בין הילדות לבגרות ובשינויים שעוברים בין אותן תקופות ("mistakes of my youth"), הוא מצליח לחבר בין הצדדים המתוקים והנעימים בחיים לבין הצדדים המרירים והכואבים. אוורט מתגלה באלבום זה כיוצר מאוד מוסיקלי, שמצליח לגעת ללב גם בשירים קלילים יותר. ישנם באלבום קטעים סוחפים ומהפנטים נוספים בהם מתגלה סאונד חדשני ומרענן, ופעמים רבות ההפקה המוזיקלית הופכת את השירים ליצירות אומנות. ככל שהאלבום מתקדם הוא גם נשמע מפוכח ובוגר יותר, משקף את קולו של דור Y. האלבום מאוד מגוון מבחינת ז'אנרים מוסיקליים, אך עדיין נשמע אחיד ומאוד ישיר. נקודת החולשה באלבום הם הקטעים שהסאונד הילדותי והנאיבי משתלט עליהם ואז השירים הולכים לאיבוד והפכו במהרה לשיר ערש אפל ("answers" ו" series of misunderstandings ").
בסך הכל מדובר ביוצר בעל אמירה אישית חשובה שיצירתו המקורית מהפנטת ומרגשת ומעוררת רצון לשמוע אותו שוב ושוב.
ציון במדד ויטרינה: 9.3
אז אחרי שלושה אמנים ממין זכר, הגיע הזמן לשמוע גם על יצירה מקורית נשית. והפעם מדובר ב
ג'ואן ווסר, או כפי שהיא ידועה בציבור כ:"
Joan as police woman". ג'ואן הכריזה לאחרונה כי היא נמצאת במקום הטוב ביותר בה היא הייתה אי פעם בחייה. "
The classic" אלבומה הרביעי, מורכב משירים מקוריים של האמנית הפעילה שיוצרת מוסיקה נשמה בעלת טוויסט אישי משלה, דבר שמעניק אנרגיה מרעננת לשירים. בצעירותה הייתה דווקא מוסיקאית קלאסית (למדה לנגן בכינור, ניגנה בתזמורת הסימפונית של בוסטון), אך בשלב מסויים הצטרפה ללהקות מחוספסות יותר והתעצבה כיוצרת עצמאית מלאת נשמה (בעיקר לאחר שהחלה לנגן בלהקה של
רופוס ווינרייט ואנטוני הגרטי ). ב 2011 הוציאה דיסק מצליח, אך בדיסק הנוכחי שלה, רצתה להדגיש את התשוקה שלה לחיים וליצירה. זאת בהתחשב בעובדה שביצירות הקודמות שלה מלנכוליה הייתה חלק דומיננטי מאופי האלבומים (ביום בו אימה נפטרה כתבה את אלבום הבכורה שלה מ 2006 "
Real life" ואת האלבום שהוציאה ב2008 "
To survive").
ג'ואן גורמת לתפילה בכותל המערבי להיראות כמו מסיבת דיסקו בשנות השבעים
האלבום החדש משלב מגוון סגנונות (
היפ הופ ,מוסיקת נשמה ,ריתם אנד בלוז ואפילו שימוש ב
ביט בוקס כקולות רקע בשירים מסויימים). השיר "
classic" הוא בעל אווירה משנות החמישים והשישים, בעל הרמוניות קוליות בולטות (חלקן מרשימות יותר חלקן פחות) שהוא סוג של מחווה ללהקות ריתם אנד בלוז ומוזיקה נשמה. בפועל יש סולנית בעלת קול חם ומלטף, אשר מלווה בזמרי ליווי בעלי יכולות קוליות לא אחידות ושיר סתמי שממצה את עצמו מהר למדי ומסתמך בעיקר על ההרמוניות הקוליות שלא מחזיקות לאורך כל השיר.
האלבום מכיל גם שני קטעים יותר ארוכים שמתקשרים אחד לשני מבחינת הנושא: הראשון הוא השיר המאוד דרמטי באופיו, "
good together" (בו היא מתייחסת לאקס שלה לא בצורה חיובית במיוחד, אך עדיין היא מייחלת שיתרחש בינהם מפגש נוסף אחרון). השיר שונה באופיו משאר השירים, הוא בועט יותר והיא מרשה לעצמה להיחשף בו, היא לא חוששת לומר מה היא מרגישה.ההפקה של השיר מרשימה ומאפשרת למאזין להסחף לסיפורה האישי. השיר עצמו מלא נשמה וכאב, אך הסתיים בקול ענות חלושה. השיר השני, "
on direct" הוא מרוסן ומאופק יותר, אינטימי יותר,מתרכז בקולה החם והמלטף של הזמרת. שיר רומנטי שמזכיר שירים של
בארי וויט ומרווין גיי, למרות שלעיתים היא נעלמת בתוך השיר, בעוד כלי הנגינה שמלווים אותה עושים את המיטב על מנת לתמוך וללוות את קולה הייחודי. סיום השיר עצמו סתמי למדי.
אם תהיתם מה הקשר של הכותל המערבי לכל היוצרים הייחודים הללו, הנה מגיעה המחווה הססגונית לכותל בשיר "Holly city", שמושפע מביקורה של ג'ואן בירושלים ומהניסיון להבין התלהבות של אנשים מתפילה או מיצירת מוסיקה. מדובר בקטע מוטאון משמעותי באלבום, בעל השפעות מפופ. זהו קטע קצבי, מלא גרוב ושמחה. קליל, סאונד מפתיע, הפקה מוסיקלית מדויקת (אך מי שלא ביקר בכותל ולא ביקר בישראל אי פעם, עשוי לטעות ולחשוב שמתקיימת שם מסיבת דיסקו קצבית). השימוש בקטעי ביט בוקס וקטעי הברות לא ברורים מהווים מין מחווה ואף אינטרפטציה מעניינת לתפילות בכותל.
https://www.youtube.com/watch?v=zS5pjxseTQM
אך אין שום כל ספק שהשיר הטוב ביותר באלבום הוא "'withness", בחלקו ג'ואן מנגנת על כינור והיא מלווה במהלכו גם על ידי מקהלה. זהו שיר ריתם ובלוז מהול בפופ בעל קצב נכון ומדבק, הפקה מוקפדת ומרשימה,מזכירה בקולה את לורין היל. זה הסגנון שהכי נכון לה ומוציא ממנה את המיטב. השיר מגיע לכל אורכו לשיאים חדשים והוא מרענן וחדשני.
אך דווקא אחת הנקודות הבעייתיות באלבום הוא השיר "what would you do", בו היא פונה באופן ישיר לאינסטיקנטים של המאזין, שעליו לחחליט מה הדבר הנכון לעשות כשחבר נכנס למסלול של הרס עצמי. השיר מאוד ישיר ואפילו תוקפני, סאונד מבולגן, אין אחידות, עמוס מבחינה מוסיקלית. ההפקה מעט רשלנית והתוצאה מעיקה ומתישה. החלק האחרון של השיר מלנכולי ומנותק לחלוטין מאופיו הכללי הבועט של השיר.
אלבומה מסתייים עם שיר בקצב הרגאיי. ג'ואן רואה בשיר "ASK ME" כקינוח המתוק של הארוחה שהגישה למאזינים והיא מבקשת להמשיך את החוויה. אך בסופו של דבר מדובר בעיבוד מוסיקלי מעט יומרני, מעט מאולץ. היא מנסה, אך לא מצליחה להיות נגישה ולהגיע ללב המאזין. היא אומנם נשמעת נכון, מקצועית מדי אפילו, אך השיר עצמו לא מתרומם. בסך הכל מדובר בזמרת עם קול ייחודי,חם מלא נשמה, אך היא מתקשה לשמור על אחידות לאורך האלבום ונדמה שהכל נשמע נכון ועדיין אם היא מנסה להיות מעט פחות מקצוענית ויותר אמנית , אולי היה מדובר כאן ביצירה מרשימה.
ציון במדד ויטרינה: 8.6
אמנית נוספת שנעסוק בה היא ליז גרין שהוציאה לאחרונה את אלבומה "HAUL AWAY". ליז גרין הותירה עד כה את חותמה בתור אמנית ייחודית בעלת צבע קול חם ועמוק שמצליחה לאתגר את מאזיניה. אלבומה הנוכחי עוסק בתקשורת, שפה, הבית, ניסיון להשתלב בחברה, אהבה,מיתולגיה ואיך אפשר בלי מוות. היא מאפשרת למאזיניה לפרש את מה שהם רוצים לשמוע בקטעים. אלבומה השני מתכתב שוב עם דמותה המסקרנת. חלק מהשירים נשמעים כמו השירים העליזים ביותר שלה.
לדבריה, לקח לה זמן רב עד שהשירים התפתחו והתאימו לאלבום בשל בעל קול מקורי ואישי. היא לא נותנת לנושא שולי כמו "מועד יציאת האלבום" לפגום בתהליך היצירה. היא לא מוכנה להתפשר על איכות על מנת לעמוד בלוח זמנים, והתוצאה אכן מהפנטת.
בעוד אלבומה הקודם היה מריר ואף מלנכולי, אלבומה החדש מתגלה כשינוי מרענן ומלא חיים ביצירתה. באלבומה הנוכחי, לגרין יש נוכחות משמעותית יותר בקטעי הנגינה על הפסנתר. נינה סימון ותיאולוניוס מונק הם בין היוצרים להם האזינה ומהם קיבלה השראה .בין המוזיקאים הנוספים שהשפיעו על האמנית הייחודית הם דיוויד בואי, בייבי די וביל ריידר ג'ונס. אך אלו שמשפיעים על יצירתה יותר מכל הם האנשים איתה היא מופיעה והאנשים הקרובים אליה ביותר. בנוסף היא מבהירה כי עבודתה נובעת מתוך דחפים ורגשות יותר מכל אחר.
האהבה היא מוטיב מרכזי למדי באלבומה של גרין : אהבה שבאה לידי ביטוי בטקסטים , בלחנים, בהפקה המוסיקלית, בקונספט הכללי, בהגשה המיוחדת שלה. גרין קיוותה שהקסם והאהבה במוסיקה יצליחו לחדור ללב מאזיניה.
האלבום עצמו מורכב מאחד עשרה שירים והוא מתחיל עם הסאונד הבלוזי של שיר האהבה "Battle" (מזכיר בסאונד צליל של מסוק שמגיע לחלץ אדם הלכוד בתוך שדה קרב, אלגוריה מעניינת למערכת יחסים) ומסתיים עם השיר האחרון שגרין כתבה והקליטה בשיתוף עם להקתה שנקרא "bykia", שסגנונו מושפע (תאמינו או לא) מעולמו של הסופר אתגר קרת (גרין מתארת זאת כסיפור קצר שהוא סוג של "נרניה",מעשייה פנטסטית למבוגרים, רק בלי החיות המדברות או מוטיבים נוצריים מובהקים מדי). השיר מדבר על תחושה של שייכות, כאשר מדי יום החברה שופטת אנשים על פי מראה ומעשים ,כך שבקלות ניתן להישאר מיעוט בצד הלא פופולרי. גרין פונה לאלו שאדישים לניסיונות החברה להכתיב להם מי הם אמורים להיות וכיצד עליהם להיראות או להתנהג. היא מחזקת אותם להמשיך להיות נאמנים לדרכם, עד שבסופו של דבר, לאיש לא תהיה ברירה אלא לקבל אותם כפי שהם.
הסינגל הראשון מהאלבום הוא " where the river don't flow" על פני השטח נדמה כ"שיר שמח", אך הוא מתכתב עם העניין שגרין מגלה במוות והשלכותיו. מדובר בשיר מאוד ג'זי על גבול הקברטי, אך בלי הקול העמוק והייחודי של גרין מדובר בעוד נעימת ליווי לסרט אילם; ההפקה המוזיקלית סתמית ולא לוקחת את השיר למקום שיהיה בעל ייחוד משל עצמו,מה שלבסוף הופך אותו לשיר די נשכח.
במהלך האלבום התיאטרלי למדי, ישנו שיר הנושא של האלבום, "Haul away", בו היא מוכיחה כי היא אכן זמרת בחסד בעלת קול ייחודי וגוון קול חם ומלטף. אין ספק שמדובר באמנית מקורית בלתי נשכחת, ששרה ממעמקי נשמתה ומצליחה למשוך את המאזינים לעולם פנטסטי. ליז גרין בביצוע הזה מרגשת, חיננית, ולעיתים מעט תיאטרלית. השיר עצמו דינמי בעל מלודיה מפתיעה וההפקה המוזיקלית מאוד מרשימה ומוקפדת והתוצאה מזכירה לא פעם להקת כלייזמרים (דומה מאוד ללהקת "Oi Va Voi", להקה בריטית ששאבה השראה ליצירותיה ממוסיקה חסידית ומוסיקת עולם).
בהמשך האלבום, ישנו שיר נוסף שממשיך את הקו של השיר הזה. "Rybka" . אך לעומת שיר הנושא של האלבום, פה ניכרת עייפות החומר. אומנם השיר מזכיר מעשייה יהודית (דרך ההגשה של השיר, והכלים המלווים את הזמרת) אך בסופו של דבר מדובר בשיר חביב בלבד, שלא מתפתח ולא מתרומם או מגיע לשיא כלשהו. השיר בהחלט לא נחקק בזיכרון והמלודיה מעט סתמית.
בסך הכל מדובר בזמרת ייחודית שמותירה את חותמה בעיקר בזכות הקול המיוחד ובזכות מספר קטעים מרתקים ומרעננים. אך בהחלט ניתן לומר שמדובר ביוצרת שעוד תפתיע את עצמה ואותנו המאזינים ביצירות מהפנטות.
ציון במדד ויטרינה: 8.3
כשלהקה מזווייפת של יוצר אמריקאי צעיר קמה לתחייה
הלהקה האחרונה שנעסוק בה היא להקת אינדי אמריקאית צעירה ובועטת בשם "cloud nothings", שהחלה כלהקה פקטיבית של מוסיקאי ויוצר צעיר בשם דילן בלדי. ב-2009, בלדי עוד בילה את מרבית ימיו כסטודנט באוניברסיטה בקליבלנד, אך כאשר שב בלדי לחופשות בבית הוריו, התמקם במרתף הבית והתמסר ליצירת מוסיקה מקורית. הוא יצר מוסיקה על מנת לראות האם הוא יכול ליצור שיר מוצלח יותר מהשיר האחרון שכתב, ובשלב זה הוא לא ראה את עצמו מוביל להקה. למרות זאת,הוא הקים מספר להקות פקטיביות, שאחת מהן נקראה "cloud noutings".
בשלב מסויים, חברת תקליטים בשם "ברידג'טאון" החלה להתעניין בפעילות הלהקה (שלהזכירכם,בשלב זה,עדיין מדובר בלהקה של איש אחד) והם הציעו להם להוציא סינגל ראשון. לאחר שהסינגל שוחרר ,הלהקה הוזמנה להופיע בברוקלין וזה הרגע המכונן בו בלדי נאלץ להוסיף חברים נוספים ללהקה שהפכה לאמיתית מאוד. כעת חברים בה: בלדי שמשמש כסולן וגם כגיטריסט, ג'ייסון גרייזס המתופף וטי ג'יי דיוק הבסיסט.
בלדי פרש מהלימודים על מנת להתמסר לפעילותו המוסיקלית. האלבום "cloud nothings" יצא ב2011 וזכה לביקורות לא רעות. האלבום "attack on memory" שוחרר בינואר 2012. לראשונה מדובר היה באלבום שתיעד את הלהקה בהופעה חיה.
כשהתבקש לתאר את אופי אלבומם החדש,"here and nowhere" (שיצא ב-1 באפריל), בלדי תיאר אותו כאלבום רועש במיוחד,פחות מלודי ופחות מתקדם. ואכן,האלבום מתגלה (במקרה הטוב) כחיקוי חיוור ומתאמץ של הפו פייטרס, הוויטסטרייפס, בלינק 182 ואואזיס. האלבום חסר ייחוד, אוסף של צרחות צורמות עד כאב לאוזן האנושית. לטקסט אין שום משמעות עבור הלהקה הצווחנית, שנשמעת כמו להקה של תלמידי תיכון שהקליטו את האלבום במרתף הבית (סאונד מאוד לא נקי והפקה מוזיקלית מרושלת מאוד). הקונספט של רוק רועש במיוחד מיצה את עצמו והוא מעט מיושן בשנת 2014 .קשה להאזין לעשר דקות מתוך הכאוס הלא הרמוני שמשתולל לאורך האלבום. אם הם ימשיכו בקו זה, הם יתמתגו כלהקה הפונה לקהל מאוד ספציפי (חובבי רוק רועש, אינדי רוק ואימו) בעוד שאחרים יתקשו להכיל את החומרים הבועטים ומעיקים. אך יאמר לזכותם שהם נאמנים לדרכם וסביר להניח שימשיכו לפעול על פי אמונתם, בלי קשר לתגובת הקהל.
ציון במדד ויטרינה: 6.1
לסיכום,שישה יוצרים צעירים הוציאו אלבומים מקוריים חדשים ומסקרנים ,כל אחד עם האמירה האישית שלו.מרביתם כבר צברו קהל מעריצים נאמן,אך אולי גם הקהל הישראלי יהיה פתוח להכיר מוזיקאים חדשים ומרעננים.
איפה: בחנויות המוסיקה הקרובות אליכם
כמה: המחירים משתנים מאלבום לאלבום
מתי: ניתן כבר עכשיו למצוא את הדיסקים בחנויות