אלבום שלישי ליולנטה

בתוך עשן סמיך של חברה די שמרנית ואף פטריארכלית, נחבאים בחנק כל אלה שאינם פועלים לפי צו השעה. לעתים מסתתרות לשונות אש היצירה הנדירה והאותנטית של אמנים רבים. הם מקומיים, מלאי כישרון והתמסרות, אך לא תמיד מוצאים את דרכם אלינו. תפקידנו להכירם ולתמוך בהם, לצאת מאזור הנוחות, לראות ולשמוע מה קורה שם בשוליים ולא להיסחף לכל מה שמאכילים אותנו ב"מרכז" מבלי להביט קצת לצדדים. ואולי הכול עניין של תהליך, של זמן. ליולנטה לקח הרבה זמן לשחרר ולהוציא מתוכה את השירים. עם צאת אלבומה השלישי, "לא היה אף פעם שקט", נמלאתי סקרנות להכיר מקרוב את האמנית שנדמה כאילו יום בהיר אחד החליטה לנער מעליה את האבק שנאגר ממסעות חייה, של כאביה והתנסויותיה. כל אותן שמחות וחלומות, בהייה מהצד, ובעיקר כל מה שנלקח ברגישות תהומית פנימה וגעש לצאת, נשפך כעת בקצב משוגע שאינו מושפע מגינונים ורצונות להידמות, ממה נחשב או מה קורה עכשיו ב"סצינה". וכך, מתחת למנורה בסלון החיים, יושבת יולנטה על כורסה מקטיפה, מנגנת על הפסנתר ולא מפסיקה ליצור שירים. לא מושפעת מגינונים ורצונות להידמות. צילום: אמיר גרומן

עכשיו הזמן להשתחרר

למעשה, היא טוענת, שזה היה בכלל אמיר גרומן (מריונטה סול) שדחק בה להוציא את השירים מהמגירה ולהקליט את האלבום הראשון, "רוצי יולנטה" שיצא ב-2013. הוא חשב שזה לא ייתכן ששיריה יישארו חבויים ואנונימיים. צודק הבחור. ובאמת, באלבום הבכורה שלה מורגשת תחושה כזאת של אמן לעצמו, מעין ברית המאשרת - עכשיו הזמן להשתחרר, לצאת החוצה, "להפסיק להציץ מתוך חור המנעול", כמו שיולנטה אומרת ופשוט לפתוח את הדלת ולהיכנס, כי זה מה שחייב להיעשות, המלאכה מרובה והזמן גם הוא חדל. שיר הנושא באלבום הראשון, שזכה לביקורות מצוינות, מעביר את התחושה הזאת היטב. עכשיו זה זמן להשאיר את כל המשקולות באדמה ולעוף. אלבומה השני "לב המתכת" (2015) לא איחר להגיע ומאופיין בבס ותופים עוצמתיים, רוקיסטיים, דרך לשירים שקטים ונוגים הפורטים ברגישות על כאב, חושפים בקסם מלודי בלי רגע אחד של קיטש.

פתיחות מוזיקלית

יולנטה, הלא היא יעל דולב שרון, עלתה מליטא בגיל 10 וגדלה בבאר שבע. החלום של אמא שלה היה בכלל שתהיה פסנתרנית קלאסית נוצצת באולמות קונצרטים אדירי מימדים, אבל היא בכלל התעניינה בג'אז והאזינה ללהקת תמוז עליה גדלה (ושמתאחדת בספטמבר בקרוב לשתי הופעות). לדבריה, היא אינה מושפעת מז'אנר ספציפי, ולדעתה המצאת המאה זה שאזאם, האפליקציה המאפשרת לזהות שירים ואמנים באופן מידי. היא אמנם מקשיבה למוזיקה קלאסית "כבדה", אך מושפעת גם ממוזיקה אקספרימנטלית כמו להקת האמבינאס OTT, היפ-הופ וג'אז. הפתיחות המוזיקלית של יולנטה מורגשת בכל אחד מאלבומיה. היא לא מפחדת לגעת ולהתנסות בסגנונות שונים, נעה מאקוסטי לאלקטרוני מינימליסטי או פסיכודליות אפלה, ממלודיה קלת פזמון ועד ללחנים מורכבים. פעם באדמה פעם בשמים, פעם בצחיחות מדברית ופעם במצולות. המוטיב המאפיין את שיריה הוא הסבלנות. ומה שלכד אותי עם כל שיר ושיר זה המרחב המאפשר לכלים להביע את עצמם בסולואים מדויקים ונקיים, וכל מה שנותר זה רק לצלול אל תוך כוונותיה העמוקות.

האלבום החדש "לא היה אף פעם שקט", הושק באוגוסט הנוכחי בהופעה עם דן תורן והמשיך בסיבוב הופעות תל אביבי לאורך כל החודש, כשהוא מארח אמנים כמו טל גורדון, נועם סדן וטריקסרין, ובשבוע הבא ירונה כספי (24.8 בצוזאמן). האלבום החדש מאופיין בסאונד רך ועדין יותר, מגובש ומופתי, עם הרבה גיטרות בשילוב פסנתר ונגיעות סינתיסייזר. "נסיעה", השיר הראשון, הוא פתיח עדין ומינימליסטי עם פסנתר וחצוצרה בניגונו של אבינועם לסרי. שיר שעובר מהר מדי, ומיד ממשיך לבא אחריו שמתחיל עם יוקללה בקצב נוסע "רגליים ארוכות", לו יצא גם קליפ תיאטרלי עם שלל דמויות מוטרפות. ושוב המרחבים. השירה עושה כבוד למנגינות והמנגינות לשירה, אפשר לנשום. "הדרך במבוך" נפתח עם מקצב בוסה ערבי אקוסטי, המוביל דרך מחילות מלודיות בלתי פוסקות, עולות ויורדות, מלווה בסולו נהדר לקראת הסוף ובחצוצרה נושפת כניעה או ניצחון. "בתוך עצמי יצרתי את הכלא אך החיה שבי רוצה לנשוך את הצוואר שלך עליו אני נתלית כמו ילד שמחפש את הדרך במבוך"   "כוכבי הנסיכים" נדמה כפרשית הדוהרת באיטיות על גב סוס מסעות אל עבר השקיעה הכתומה העגולה והגדולה שממולה, על אדמה לבנה מלאת אבנים, כמו סוחבת זיכרון על אהבה נכזבת המוגשת בלחן קליט. "עפיפון כחול", שיר שלוקח את הזמן, מלא אפקטים של דיליי הנסחפים בריברבים משוחים בשמן. "להיגמל ממך", אף הוא מלווה בקליפ (בהשקה ראשונה ממש כאן), משרה אווירה של הרהור אודות משהו, או כל דבר, וכששאלתי את יולנטה לגבי המורבידיות בשיריה היא דווקא הצביעה שחבוי בהם הומור, ואולי היא צודקת, זה פשוט דורש מן אנינות להבחין בכך, ואז לזלוג לשיר הבא "סוסים דוהרים" כדי להבין למה היא התכוונה. "לא היה אף פעם שקט", השיר שחותם את אלבומה, רך בתמימות חולפת עם נגיעות פסנתר שכביכול איבדו כיוון. כיאות לשיר הנושא, החשיפה בו עמוקה, מציג מבט פנימה אל עבר תמונה דהויה שחלפה בסרט נע אך קפאה לה בזמן. באותנטיות נדירה, נטולת גינונים, יולנטה משירה את מבטה בשיריה ומספרת את הכל, כך כפי שהיה, כפי שיש. מקלפת בעדינות את עצמה מעצמה ונתפסת כאמנית עשירה בטקסטואליות, מוזיקליות, ציוריות ובהבעה קפואה. או במילה אחת, נפלאה. בלעדי לויטרינה: "להיגמל ממך" יולנטה תופיע ב-24.8 ב 21:00 ברביעי, בצוזאמן, מארחת את ירונה כספי ומשחררת אתכם מתשלום בכניסה. מומלץ .