מבלי ששמנו לב עברו להן כבר חמש שנים מאז מותו בטרם עת של מלך הפופ, מייקל ג'קסון (למרות שישנם ברחבי העולם כמות לא מבוטלת של מעריצים אדוקים שרוצים להאמין שהוא עדיין חי בינינו). אפשר לומר שלעומת ימי הזוהר הגדולים שלו בהם ג'קסון ייצר להיטים בלתי נשכחים והופעותיו היו מעוררות השתאות עד כדי כך שהוא ביסס בביטחון את מעמדו כמלך הפופ הבלתי מעורער, השנים האחרונות לחייו התאפיינו בעיסוק האינטנסיבי של התקשורת הצהובה בחייו האישיים בעוד המוסיקה הפכה לעניין שולי בלבד.
נדמה כי מייקל ג'קסון נולד לככב במרכז הבמה. כבר בתור ילד אפרו אמריקני באמריקה השמרנית של שנות השישים, הוא הצטרף להרפתקה מוזיקלית עם אחיו הגדולים ובכך הפך לחבר הצעיר ביותר בלהקה המשפחתית "חמישיית ג'קסון". כבר בהופעותיו הראשונות הצליח ילד הפלא לגנוב את ההצגה מאחיו הגדולים ולמשוך את תשומת לב הקהל שנכבש בכריזמה הסוחפת שלו. מהרגע שהחל להופיע בתור ילד, הוא לא נטש את הבמה ובמהלך השנים הקפיד לעצב את דמותו הייחודית. בשלב מסויים פרצה קריירת הסולו הענפה שלו שהשפיעה ונגעה בלבבות של אזרחים ברחבי העולם.
אחד מרגעי השיא בקריירה שלו היה שחרור אלבומו
"Thriller" שיצא ב 1982 והפך לאלבום הנמכר בכל הזמנים. באותם שנים הוא הפך לאחד מהזמרים הפופולאריים ביותר בעולם, ויצירותיו לצד הופעותיו הגדנדיוזיות השפיעו על תרבות הפופ כפי שהיא מוכרת לנו כיום:"הליכת הירח", תנועתו המפורסמת הפכה כבר למותג, ומילוני אנשים (אם לא יותר) מנסים עד היום לשחזר את התנועה הייחודית.
אומנם לאורך השנים הזמר ייצר אינספור קליפים מרהיבים אך גם אינספור כותרות שערוריות.
השאלה הגדולה היא כיצד יזכרו את מייקל ג'קסון: האם המוסיקה תנצח או דווקא השמועות הבלתי פוסקות? אך עם דבר אחד בהחלט אי אפשר להתווכח: אי אפשר להתעלם מהעובדה שמאז מותו הפתאומי של מייקל ג'קסון (שמלבד היותו רקדן וזמר ייחודי, ג'קסון שימש לא פעם ככוריאוגרף, מפיק מוזיקלי ואפילו היה פזמונאי מוכשר) ישנם זמרים (אך בעיקר זמרות) שמתיימרים למתג את עצמם כיורשים המוסיקליים של מלך הפופ; בין השאר מדובר בליידי גאגא, מדונה, קייטי פרי, ג'סטין טימברלייק ואפילו מיילי סיירוס. אך מי אמר שאם אתה מת אתה לא יכול להמשיך להוציא אלבומים?
תופעת "שחרור אלבומים לאחר המוות" מתייחסת לסיטואציה בה חברות התקליטים מפרסמות חומרים שהוקלטו אך טרם פורסמו של מוזיקאים שנפטרו טרם זמנם, או שהקהל מתקשה לקבל את אבדנם; בצורה כזו, חברות התקליטים במידה מסוימת "מנצלות" את מותו של הזמר המפורסם על מנת למשוך את הקהל האבל להמשיך ולצרוך את ההקלטות האבודות שישמרו עבורם את קולו. באופן מפתיע לתופעה זו יש אינספור מקרים: כאשר
פרדי מרקורי גסס ממחלת האיידס הוא הקליט בכוחותיו האחרונים קטעים שארבע שנים לאחר מותו הטרגי ב 1991 הפכו לאלבום "
made in heaven", שהיה לאלבום רגשני למדי עבור מעריצי הלהקה; לפני ש
ג'ון לנון נרצח הוא היה בתהליך עבודה על האלבום "
Milk and honey" שהיה אמור להמשיך את האלבום "Double fantasy" מ-1980. אך בעקבות האירוע המזעזע הוחלט להקפיא את העבודה על האלבום כמה שבועות לפני שהספיקו לסיים לעבוד עליו.אך ב-1984 הוחלט לבסוף לשחרר את האלבום ובכך קיוו להעניק כבוד אחרון ללנון. אמנים נוספים שהשאירו אחר מותם מורשת מוזיקלית (אצל חלקם מוצלחת יותר מאשר אצל אחרים):
ג'וני קאש, איימי ויינהאוס, ג'ניס ג'ופלין, טופאק שאקור (שמאז מותו כבר הוציא קרוב לעשרים אלבומים ובכך שובר את שיא האלבומים לאמן מת). לאחרונה אפילו שוחרר אלבום חדש של אריק איינשטיין ז"ל (עם שירים של אברהם חלפי שהוקלטו ממש עד יומו האחרון).
אלבומו החדש של מייקל ג'קסון "
xscape" הוא לא הראשון שמשוחרר לאחר מותו (הראשון נקרא "
מייקל" מ-2010) אך
האם הוא מצליח להחזיר לחיים את מלך הפופ?
אלבומו החדש כולל הקלטות שג'קסון הקליט (הגרסאות המקוריות הוקלטו בין השנים 1983-1999) וטרם שוחררו. על מלאכת הפקת האלבום הופקדו מספר מפיקים מוזיקליים מרשימים בהם:L a reed, טימבלנד ,רודני גרקינס וג'ון מקליין ,כל אלו ורבים נוספים תרמו את חלקם לטובת הפקת האלבום השאפתני.
המפיקים לקחו שמונה קטעים ישנים ועשו להם עיבוד מוזיקלי חדש ועדכני כך שהם נשמעים כעת כמו יצירות חדשות. לצד זה החליטו (החלטה מעט תמוהה) להוסיף לאלבום גם את ההקלטות המקוריות של השירים. מצד אחד מפתיע לשמוע עד כמה עיבוד מוזיקלי חדשני יכול להרים ולהפוך שיר בינוני לשיר כובש, מצד שני ההאזנה לקטעים הישנים יוצרת חוסר איזון באופי של האלבום שנע בין 1983 ל2014.
האלבום מתחיל עם קטע בשם "love never felt so good" (שכתבו והלחינו:מייקל ג'קסון ופול אנקה). זהו שיר רטרו באווירת שנות השבעים והדיסקו, שיר קליט ומדבק (אם כי מעט קיטשי) בסגנון שירי ה"Bee gees".בגרסה הזו ג'קסון שר לבדו (אם כי בהמשך האלבום ישנה גרסה חדשה בה השיר הופך לדואט בינו ובין ג'סטין טימברלייק, אך על כך בהמשך) וכך המאזין יכול להתמקד בקולו המלטף של ג'קסון, שנשמע חי מתמיד. אומנם לא
מדובר בשיר עדכני ועכשווי במיוחד אך מדובר בסך הכל בשיר חביב וכיפי שיגרום לכם לרקוד בקצב הדיסקו.
השיר הבא נקרא "chicago" והוא נשמע כמו שיר המשך משלים לשירו המפורסם של ג'קסון "billie jean". זהו שיר היפ הופ חד ואפל ,מתובל ברית'ם ובלוז ובעיקר בהרבה נשמה. מדובר בגרסה העדכנית יותר לשיר, לכן הסאונד חדשני מפתיע ובלתי צפוי וההפקה המוזיקלית מתגלה כמתוחכמת ומדוייקת (ניכר כי המפיקים המוזיקליים עשו מעל ומעבר על מנת להמציא מחדש את ההקלטות המיושנות);ג'קסון עצמו נשמע רלוונטי ל2014. הבחירה לשלב בין ההרמוניות השונות של ג'קסון הייתה חכמה ורק תרמה לבניית השיר. המאזין לא יכול שלא להימשך לסיפור ששר בתשוקה ג'קסון, ובסופו של דבר מדובר בעיבוד מרענן ונקי בעיקר עכשווי (אך עיבוד אחר יהיה בהחלט בעייתי עבור השיר שזקוק לעיבוד הנכון על מנת להיות שיר קליט).
Loving you הוא שיר יותר פופי, יותר מזכיר את הכיוון של "חמישיית ג'קסון".השיר בעל אלמנטים מריתם אנד בלוז אבל הוא נותר בסך הכל שיר קליל וחביב. לא מדובר בהברקה מוזיקלית,הפזמון החוזר מעט מעיק ותקוע כך שלבסוף השיר לא מתרומם לשום מקום ויהיה יחסית אחד הקטעים הנשכחים באלבום (אפילו ההפקה המוזיקלית של טימבלנד לא יכלה להפוך אותו לשיר פופ קליט).
היישר מהעולם הבא
אחד הקטעים המפתיעים באלבום הוא הקטע "
A place with no name". אם שם השיר נשמע לכם מוכר זה בגלל שמדובר בעיבוד חדש, מרענן, מקורי ובעיקר מפתיע לשיר "
Horse with no name"
של להקת אמריקה מ 1972 (שיר שג'קסון עצמו היה מעורב בכתיבתו ובהלחנתו). הגרסה העדכנית קצבית, סוחפת עם טביעת קולו של ג'קסון: קול מעט מחוספס ומכשף, עמוק וחם ובעיקר מלא נשמה. ג'קסון מביא גישה חדשה ומרעננת לשיר (הוקלט לראשונה בסוף שנות התשעים אך לא שוחרר עד כה). ההפקה המוזיקלית עצמה מוקפדת והופכת את השיר לרלוונטי וחדשני. הביצוע משכנע ועצמתי, ולכל אורך השיר הקליט והמידבק המאזינים נסחפים עם ההרמוניות הקוליות המרשימות של ג'קסון.
קטע נוסף באלבום הוא
Slave to the rhythm
הפקה מוזיקלית מורכבת שלעיתים העמיסה יותר מדי אפקטים (וברגעים מסויימים קולו של ג'קסון הלך לאיבוד בין שלל העיבודים המוזיקליים);
בשלבים שונים השיר עצמו הלך לאיבוד, נע בין היפ הופ לריתם אנד בלוז; שיר מפוזר וסתמי מדי ביחס לאחרים. הוא אומנם קצבי אך הוא לא מפתיע או מחדש מבחינה מוזיקלית. ג'קסון עצמו נשמע בהקלטה מתאמץ במיוחד והביצוע שלו לחוץ מדי, נדמה כי ניסו להוכיח את יכולותיו הווקליות בסיטואציות שונות אך בדרך השיר נופל.
Do you know where you children are
על פי שם השיר ותוכן השיר עצמו נדמה כי ג'קסון מנסה להדוף את הביקורת הציבורית שהופנתה כלפיו לאורך השנים ולענות לכל המבקרים את חייו בשיר ביקורתי: הוא למעשה מפנה באופן ישיר אצבע מאשימה כלפי ההורים שלא יודעים מה הילדים המתבגרים שלהם עושים בלילות. ניכר שמדובר בנושא מאוד רגיש עבור ג'קסון, ובהתאם לכך הטקסט של השיר אמיץ וישיר ביחס לשיר פופ רגיל (מזכיר את הישירות שבאה לידי ביטוי בשיר השנוי במחלוקת "they don’t care about us").
ההפקה המוזיקלית חדשנית ומתוחכמת (אולי ניסיון לחבר בין הפופ של ג'קסון לדאפט פאנק העדכניים) שמביאה את השיר למקום בלתי צפוי;הפזמון עצמו חוזר על עצמו (כמו בשירים רבים באלבום) ולא מפתיע את המאזין.אך הסאונד הייחודי, מרענן וחדשני ובהחלט תורם לעיצוב אופיו של השיר.
שיר מעניין במיוחד נקרא Blue gangsta והוא שיר היפ הופ אפל, דומה במידה מסויימת לשיר Smooth criminal ; זה אחד השירים בהם ניכר כי ג'קסון שר בתשוקה מתוך הנשמה. אפשר לומר שמבחינה עלילתית, מדובר בשיר המשך לbad: זהו שיר בוגר ומפוכח יותר. דמות העבריין שהופיעה ב"bad" התבגרה ועושה חשבון נפש בשיר זה
. ג'קסון למעשה הוא הדמות הראשית בשיר וכל העלילה מסופרת מנקודת מבטו. דמותו מתלבטת האם להמשיך בחיי הפשע או ללכת בעקבות האהבה? בכל פנים, צריך לבחור בדבר אחד בלבד. סגנון השיר מזכיר באווירה סרט פילם נואר. לאורך השיר ניתן לשים לב עד כמה הדמות שלא יכולה לאהוב כל עוד היא ממשיכה לעסוק בפשע חווה התלבטויות באיזו דרך לבחור.מדובר במונולוג אישי ודרמטי, קצבי ומהפנט, שסוחף את המאזינים להאזין לו שוב ושוב.
"
Xscape" שיר הנושא של האלבום. הוקלט לראשונה עבור אלבומו של ג'קסון מ2001,"
Invicible" (גרסה מרוככת יותר של השיר "scream"). ההפקה המוזיקלית מעט מרושלת, שיר כאוטי ומפוזר, קולות הרקע לא משתלבים עם הקול הדומיננטי של ג'קסון. שיר לא הרמוני בכלל
, אחד השירים החלשים באלבום. הסאונד שלו רלוונטי לאמצע-סוף שנות התשעים (שילוב לא הגיוני ומיותר של כינורות),
קולו של ג'קסון לא יציב ולחוץ לאורך כל השיר.
קטע נוסף הוא "
love never felt so good” כפי שהוקלט בגרסה המקורית. לעומת הגרסה הראשונה הקצבית, זהו עיבוד נקי בליווי פסנתר. המלודיה עצמה נעימה וכובשת כמו הופעה של ג'קסון על פסנתר. שיר מרענן ומפתיע, לא מסתמך על ההפקה המוזיקלית שיש בשירים הקצביים, קטע מאוד מוזיקלי הרמוני ונקי. ג'קסון נע עם קולו המלטף,הם והנוגע בין הצלילים הגבוהים והנמוכים בצורה מחושבת ומבריק. ההפקה המוזיקלית החכמה של הגרסה הזו מנסה ליצור אווירה שקיימת במועדונים של הופעות אינטימיות, כאשר יש קרבה בין הזמר לקהל.
לעומת זאת,הגרסה המקורית של השיר "Chicago", היא גרסה הרבה יותר מיושנת ולא רלוונטית; הסאונד של השיר הוא של שירים משנות השמונים. העיבוד המאולץ והלא מתוחכם של השיר מעכב את התפתחות השיר. במקום שנאזין לו בציפייה, אנו ממתינים שהוא יסתיים.הפקה מוזיקלית בעייתית, שהופכת את השיר לסתמי ומעיק,
הגרסה המקורית של
Loving you נשמעת כמו פתיח של סדרה משנות השמונים (השניות הראשונות של השיר נשמעות כמו שיר הפתיחה של "מי הבוס"). הפקה מוזיקלית מיושנת ולא מתוחכמת,
השיר לא מתרומם לשום מקום. הסאונד קיטשי מדי, שיר שממצה את עצמו מהר מאוד. זהו קטע נוסף שאפשר היה להשאיר מחוץ לאלבום (יש סיבה כנראה לכך שהוא בחר לא לפרסם את השיר הזה);הוכחה לכך שאם העיבודים העכשווים חזקים מספיק, לא כדאי לקלקל את רגעי השיא עם עיבודים בעייתים מהעבר.
דווקא הגרסה המקורית של
"A place with no name", שהוקלטה בסוף שנות התשעים, נשמעת בסך הכל רלוונטית גם לימינו. קולו החם, המחוספס והמלטף של ג'קסון אכן בא לידי ביטוי בשיר. אומנם לא מדובר בעיבוד מתוחכם או פורץ דרך, אך ג'קסון הותיר בו את טביעת קולו הייחודית. ג'קסון מאלתר בקולו בחכמה וזה מעניק ייחוד לשיר. השניות הראשונות בתחילת השיר נשמעת בדיוק כמו השיר horse with no name (דבר שבא לידי ביטוי גם בגרסה החדשה,אם כי בצורה פחות בולטת).
Slave to the rhythm הוא גרסה מקורית נוספת שלעומת העיבוד העכשווי הקטע מתחיל עם קטע אופראי של שניות בודדות ועובר בגסות בלי היגיון לקטע קצבי בסגנון שנות השמונים.קטע נוסף בעל סאונד מיושן ולא מתוחכם, השיר עצמו (גם בגרסה החדשה) לא מתפתח כלל;
בסך הכל מדובר בעוד קטע סתמי ובנאלי שבו אפילו ג'קסון מתקשה להגיע לשיאים.שיר לא מאתגר והתוצאה נשכחת מאוד. נשמע כמו אחד מהשירים שג'קסון הקליט בשנות השמונים, לא היה מרוצה מהם, והעדיף לשכוח אותו (כמו שירים נוספים באלבום שמשום מה המפיקים החליטו שמדובר ב"אוצר גנוז" של מלך הפופ המנוח).
דוגמה לקטע בו עיבוד מוזיקלי משנה לחלוטין את אופיו של השיר הוא ההקלטה המקורית שלDo you know where you children are. הסאונד השונה להחריד של השיר לוקח את השיר למקום אחר, וזה לא למקום טוב. העיבוד המקורי לשיר קטסטרופלי. הגרסה החדשה עושה לשיר רק טוב. העיבוד לשיר משנות השמונים מפוזר ונדמה שלא היה ברור לאן רצו להוביל את השיר. השיר עמוס בשטיקים המוכרים של ג'קסון (עלייה לגבהים) ובנוסף קולו לא יציב, לחוץ ומתאמץ;בנוסף, הסאונד בעייתי דבר שלא מאפשר למאזין להיסחף עם השיר.
מדובר באוסף של טעויות מוזיקליות, שיר מאוד לא מאוזן שעובר לכל אורכו טלטלות מוזיקליות מחרידות. הילדים לא ירצו לצאת החוצה בחצות אחרי שישמעו את הגרסה הזאת.
הקלטה מקורית נוספת היא לשיר Blue gangsta. העיבוד בגרסה הזו הוא מחוספס ומשלב כלי נשיפה. בעיבוד זה המוזיקה (כמו של להקת ביג באנד) היא הדומיננטית והיא מושכת את מרב תשומת הלב מהסיפור. הביצוע של ג'קסון נעלם בין כל הכלים המרשימים שמספרים בעצמם את הסיפור של השיר.
מייקל ג'קסון נותר כאן חיוור למדי. זהו עיבוד לא רע אך מעט מפוספס ולעיתים גם מתסכל כי אם לג'קסון עצמו חלק יותר משמעותי בשיר, אולי השיר היה מרשים עוד יותר.
הקלטה המקורית לשיר "
Xscape" אינה מציאה מפתיעה במיוחד.מדובר בעיבוד מעט מוזר שמנסה לגעת במספר סגנונות: קצת היפ הופ, קצת ריתם אנד בלוז, קצת פופ, קצת גוספל, קצת אלקטרוני.
קטע מפוזר מאוד, לא ממוקד, חסר ייחוד, לא מגיע לשיא ובעיקר לא מאפשר לג'קסון להתבטא כזמר בחסד. הוא אובד בים ההפקה המוזיקלית המסורבלת ומה שנותר זה בעיקר אוסף של צרחות וצווחות. רק את שם השיר הוא לוחש שוב ושוב מסיבה לא ברורה. אולי בעיבוד אחר,.פחות אגרסיבי, יותר מתוחכם, היה ניתן להפיק משהו מהשיר.
הקטע האחרון באלבום הוא גרסה שלישית והעכשווית ביותר לקטע Love never felt so good. העיבוד קצבי בקצב הדיסקו ומלא חיים, ובעיקר מעורר רצון לרקוד. זוהי גרסת דואט עם ג'סטין טימברלייק והדינאמיקה בין השניים טובה. הקולות מתחברים ונוצרת הרמוניה נהדרת (והחיבור ביניהם מוסיף נופך עדכני לשיר). ג'קסון עצמו מעט הולך לאיבוד בעיבוד הנוכחי: בעיבוד המקורי, בו הוא שר סולו, הוא בא לידי ביטוי בצורה ברורה יותר, אך כאן הוא חולק את הבמה עם טימברלייק (שמנסה להיכנס לנעליו של ג'קסון) שמפתיע בביצוע סוחף עם קולו המלטף.
בשלב מסויים הקולות של שניהם משתלבים לקול אחד ייחודי. אך ישנו קטע מעבר מיותר ומוזר שמנסה לתת טוויסט חדש לשיר,אך הוא לא משתלב היטב.
אומנם חמש שנים חלפו מאז מלך הפופ הלך לעולמו, אך נדמה שדווקא מאז מותו הוא חווה פריחה יצירתית מחודשת שלא הייתה קיימת בשנותיו האחרונות. אז נכון שהאלבום הנוכחי הוא לא מהמבריקים של הזמר (במיוחד בגלל השילוב של הקלטות ישנות ולא עדכניות) אך מדובר באלבום בעלי קטעים מרשימים וקליטים. סביר להניח שבמהלך השנים הקרובות נזכה לראות עוד מספר אלבומים של חומרים שמייקל ג'קסון הקליט אך לא פרסם. מה שבטוח גם אם הוא כבר לא חי,
מייקל ג'קסון כאן כדי להישאר ולהרקיד את עולמנו.
מדד ויטרינה: 7.8