חיפוש

אישה בורחת מבשורה

יוקי לביא צפה והתרגש בהצגה החדשה ״אשה בורחת מבשורה״ על פי ספרו של דוד גרוסמן. קבוצה של שחקנים מוכשרים, במחזה שמציג את המציאות הישראלית השברירית ומוכת החרדה. האם מדובר ביצירת מופת?

X
כל הסיפור
קנו עכשיו
חוות דעת גולשים
"התחלתי לכתוב את "אישה בורחת מבשורה" בחודש מאי 2003, חצי שנה לפני סיום שירותו הצבאי של בני הבכור יונתן, וחצי שנה לפני גיוסו של אחיו הצעיר, אורי...היתה לי אז תחושה – או יותר נכון, משאלה – שהספר שאני כותב יגונן עליו. באוגוסט 2006, בשעות האחרונות של מלחמת לבנון השנייה, נהרג אורי בדרום לבנון...בתום השבעה חזרתי אל הספר. רובו כבר היה כתוב, מה שהשתנה היא תיבת התהודה של המציאות שבה נכתבה הגרסה הראשונה" – דבריו של הסופר דויד גרוסמן, שפרי עיטו רב המכר "אישה בורחת מבשורה" הומחז ומוצג בימים אלו על בימותיהם של תיאטרוני הבימה והקאמרי, בקופרודוקציה נוספת ופורה בין השתיים. הבמה הפתוחה והלבנה שנפרשת בתחילת המערכה הראשונה היא למעשה הטאבולה-ראסה (לוח חלק) של המחזה. הבמאי והמעבד חנן שניר בשילוב מעצב התפאורה רוני תורן העניקו לנו את מימד הזמן בו נחשפות, כמעט במערומיהם המטאפוריים, שלוש הדמויות הראשיות – אורה, אילן ןאברם,  וצובעים את הלוח הלבן והחלק במכחול הדק של המסע אליו הפליגו. עופר (דניאל סבג, במשחק עדין ורגיש מחד ומחוספס וישראלי מאידך), בנה החייל של אורה נקרא למבצע צבאי בימיו האחרונים בשירותו הסדיר. נפשה המיוסרת והדאוגה של אימו לא מניחה לה להמתין בציפייה דרוכה לידיעה הנוראה מכל שחלילה עלולה להתדפק על שעריה, וכאקט מרדני היא בורחת מביתה. פשוטו כמשמעו. אורזת את עצמה ואת מקצת מטלטליה, מודיעה לבעלה אילן השוהה בחו"ל כי בכוונתה להיעדר לזמן מה, ושמה פעמיה לגליל. בדרך היא עוצרת בדירתו של אהוב נעוריה אברם, וכופה עליו – בלחץ פיזי בלתי מתון – להתלוות אליה. נדידת השניים ברגליים יחפות, כשנופיה הקסומים של חבלי הארץ אליה כמהו בעבותות של קשר דם, משמשים עבורם ציר עלילתי להתוודעות ולתשוקה מחודשות. בתודעתה המתעתעת של אורה הן מהוות רשת ביטחון והצלה כלפי עופר בנה, כמו יש בכוחן לדחות את רוע הגזירה, אם אכן תתממש. הקיום הישראלי הפריך והשברירי בהצגה, שנאמנה כמעט במלואה ליצירה הספרותית, מועבר בעוצמות של כאב, חרדה, אך גם לא מעט ברגעים של פיוס ונתינה. שניר – המחזאי והבמאי – ברא את עולמם של שלושת גיבוריו באופן פיוטי ממש. מקצבי התנועה, חוויות האתמול שמגוללות בספר, ושלוקחות את הקוראים והצופים הרחק אל עבר ימי מלחמות ששת הימים ויום כיפור, ובד בבד מעמתות אותו עם אימי האקטואליה של ימינו אנו – כל אלו מעידים על מלאכת מחשבת מצידו, על שזירה בחוטים דקים את המרקם החמקמק של משולש היחסים בין האישה לגברים בחייה, ועל התעוזה האמנותית בה כל אחד ואחת מהם פורק את מועקתו. אשה בורחת מבשורה צילום: ג׳ראר אלון אמנון וולף – המגלם את אילן, הבעל קר המזג – מצליח לבטא בשתיקותיו את עוצמת פגיעותו, את אלפי תחושותיו במבט חטוף. כמי שנידון להיות לחולייה החלשה במשחק האהבים אליו נקלע, יודע היטב את מקומו, נכון לרצות תמידית, ומסור לרעייתו ולחברו בדרכו הייחודית. אברם – בכיכובו של דרור קרן המופלא – הוא הילד הנצחי הממאן להתבגר. בהיותו הלום-קרב, וכשותף אילם לסוד האפל לו ולאהובת נעוריו אורה, ניצב חרש בפינה, חייו עוברים עליו בריקנות ובחידלון, ועיניו מביעות ייאוש ויגון. קרן – שדי להתחקות אחר תפקידיו כגבר מובס, אותם היטיב  להנכיח בקריירה הענפה שלו הן בתיאטרון ("אורזי המזוודות", "יעקובי וליידנטל"), והן בקולנוע (" לילסדה", "אביבה אהובתי") – משכלל הפעם את מיומנויותיו אלו, ויוצק ל"אברם" שלו את קווי המתאר ההתנהגותיים המוכרים לו כ"כ. גולת הכותרת היא אורה, כשאפרת בן-צור מחדדת בה את מכלול הרגשות האמהיים, הנשיים, האינסטינקטיביים והחושניים, לידי דרגת עילוי וירטואוזית. משחקה – גם אם לפרקים נדמה כי גולש למחוזות המלודרמטי – נע בין קוטבי האחריות המתבקשת להפקרות טוטאלית, מתחבט במחוייבות של המבוגרת האחראית, אך כזאת שזקוקה לחסד, ולמגע, ולהבטחה ערטילאית שהכל יהיה בסדר, גם אם מדובר בנחמה כוזבת. "היה בי רצון כ"כ חזק לקחת חלק בפרויקט הזה, לצעוק את הצעקה של האישה הזאת", לא להיכנס דווקא לעמדות פוליטיות, אלא להעביר את הבלתי נסבלות הזאת. המציאות הישראלית חודרת לתא הכי פרטי שלך, ליצירה הכי אינטימית: להביא ילד לעולם, והמתח הזה שאתה כהורה צריך להיות באימה מהגורל שלו". כך תיארה באחד מהראיונות עימה לרגל העלאת המחזה, וכך זעקתה נשמעה והדהדה, מנערת קרביים, ממגנטת וכובשת במשחקה החד פעמי. אשה בורחת מבשורה צילום: ג׳ראר אלון בשנותיי הלא מעטות כמבקר תיאטרון הזדמנו לי צפיות של מאות הצגות. נדירות הפעמים שנשאבתי אליהן, כפי שקרה לי אמש באולם הבימה, כשלפתע חשתי בלחלוחית בזווית העין. לחלוחית? האמת היא שמדובר בדמעה. דמעות רבות שזלגו על לחיי, שלא טרחתי לנגבן, איפשרתי להן לנקות ולהרטיט את הנפש מהשעתיים וחצי הגדושות והלופתות שחוויתי. על מה ולמה הן הופיעו? מה פשרן? ייתכן כי לתפאורה של בית החולים עם שדה הקרב לסירוגין היה בכך חלק. מן הסתם גם לשירי התוגה והעצב שהושמעו לאורכה ע"י שאר השחקנים-החיילים כמין מקהלה יוונית מקוננת היתה תרומה כלשהיא. גם לידיעה כי המחזה פורט על הנימים הדקים של ההווייה הישראלי ועל מציאות היום-יום המדממת בה אנו נתונים בהחלט היתה תוספת עגמומיות משלה. ואולי בעצם היו אלו פניו של דויד גרוסמן – שגם נכח בקהל – ששבו והשתקפו מולי בכל אחת מן הדמויות, מתוך הבנה מצערת כי לא עלה בידיו "להשהות את הידיעה המוקדמת" באשר לגורלו ולגורל משפחתו, וכי הבשורה המרה נקשה בחייו כפי שאורה – גיבורת הספר והמחזה – לוחשת במילותיה המעונות : "כל תנועה שאני עושה יכולה להיות התנועה האחרונה לפני שהם דופקים בדלת"

יצירת מופת, למי שקרא את הספר וגם למי שעדיין לא.

עוד ב-חדש בתאטרון:
הפרטים שלי
הרשמה והתחברות:
לקוח חדש
לקוח רשום בויטרינה
או באמצעות:
שכחתי סיסמא
הרשמה לניוזלטר
תחומי עניין
פרסום בויטרינה

בעלי עסקים, מנהלי פרסום, יזמים ומקדמי אתרים - יש לכם מוצר או שירות חדש ומעניין? שימו אותו בויטרינה! השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם:

תודה! הטופס התקבל בהצלחה.
צור קשר
תודה! הטופס התקבל בהצלחה.