אחד מאמני האלטרנטיב המקומיים המוערכים והותיקים ביותר, עומד בפני הוצאת אלבום חדש ומסקרן – "גרמנים באוגנדה". רם אוריון החל את דרכו בראשית שנות השמונים בצמד הדה בושס עם רוגל אלפר. בסוף שנות השמונים הצטרף להרכב המכונן נושאי המגבעת והקים עם אסף גברון ואהד פישוף את להקת הקאלט המוערכת הפה והטלפיים. רם אוריון היה בהמשך חבר בכרמלה גרוס ואגנר והקים את להקת בתריי זוזיי, הרכבים שעיצבו את הצליל הישראלי של שנות התשעים. הוציא שני מיני אלבומי סולו -"גיבור גיטרה" ו"קר", ושני אלבומים מלאים -"כן" ו"האחרון".כיום מעבר לפעילויות הסולו, אוריון מנגן ומקליט עם ערן צור, אסף אמדורסקי ועמיר לב וחבר בלהקת אביב מארק והמוות. רם אוריון הוא אחד מהאמנים המשפיעים בסצנה האלטרנטיבית הישראלית.
האלבום "גרמנים באוגנדה" התחיל כאוסף סקיצות מוזיקליות ומילוליות שנכתבו והוקלטו לפני כשנה בשהות חורפית וחשוכה בת חודש בריקייוויק, בירת איסלנד. מתוך בסיס זה צמח האלבום דרך מגוון שיתופי פעולה בכתיבה ובהקלטה, לאורכם של מספר חודשים אינטנסיביים באולפן הביתי של אוריון בדרום תל אביב. בכתיבת האלבום השתתפו אסף עדן (רייסקינדר),אסף גברון (הפה והטלפיים)והילה רוח, שגם שרה באלבום. שיתופי הפעולה הייחודיים מספקים לאלבום אווירה מגוונת ומרובדת, ומקנים ליצירתו עומק חדש, כזה שלוכד כמו תמונה את הרגע הזה בזמן בסצנה המקומית. שיתופי הפעולה באלבום כוללים גם את הסופרת ענת עינהר, קוסטה קפלן (חיה מילר), אור אדרי (ריו), הצמד האייפרונס (טליה פרי וחוה כהן) ודפנה קינן. הסינגל הראשון מתוכו, "השלמה", הסינגל השני "השליח"– נכנסו לפלייליסט גלגל"צ והושמעו רבות בכלל תחנות הרדיו.
מאיפה מגיע השם לאלבום החדש?
השם הגיע באופן אורגני ומקרי מהעולם שלי, צירוף מילים שהציג את עצמו יום אחד בדיוק כשהתחלתי את העבודה על השירים שהיו מיועדים לאלבום החדש והייתי צריך לתת שם לתיקייה. השתמשתי בכותרת הזו ובמקביל גם חיפשתי שם "אמיתי" לאלבום אבל הגרמנים באוגנדה הזה התעקש על עצמו ובאיזשהו שלב הפסקתי לחפש אלטרנטיבות והסכמתי עם עצמי שזו כותרת טובה והולמת לגוף היצירה הזה.
אני באופן אישי מרגיש קצת קרוב יותר לדור שלך. אם מבחינת גיל, ואם מבחינה מוזיקלית. דור יותר אקזיסטנציאליסטי, של מלחמה בזיוף ויומרה עם סוג של וויתור על שליטה. זה מה שלואו-פיי היה הרבה פעמים עבורי - ניסיון לחזור לפיזיות של מוזיקה. אני מקשיב לאלבומך החדש הרבה בחודשים האחרונים, שומעים בו מאד את הבית, האולפן הביתי. האם העבודה בבית מאפשרת לך לעבוד בצורה יותר ספונטנית ? אתה מרגיש שיש לעבודה בבית קשר לפילוסופיה שלך כמוזיקאי ? ואם כן כיצד?
_
היתרונות והחסרונות של הקלטה בבית נמדדים בעיני בעיקר מול האפשרויות האחרות, במידה שהן בכלל קיימות. ההיכרות עם מכשירי הקלטה של ארבעה ערוצים על גבי קסטות היתה עבורי כנער בשנות השמונים אפשרות מופלאה וגם יחידה שנגישה להקלטה רב ערוצית. בהמשך, כמוזיקאי פעיל בניינטיז, דרך מיידית להקלטת דמואים ופרויקטים עצמאים מחוץ למה שעדיין היה- תעשיית המוזיקה. העובדה שהתוצאה היתה לו-פיי מובהק היתה כורך הנסיבות, פחות החלטה סגנונית. אחרי כמה שנים שזו ברירת המחדל להפקה ביתית ואתה שמח עם התוצאות, פלטפורמה כמו טייפ ארבעה ערוצים הופכת לאופן מחשבה, לתפיסה שאומרת שאפשר לעשות המון, עם כמעט כלום ובהרבה מהזמן התוצאה תהיה יצירתית, מיידית וכנה הרבה יותר מלנסות לתפוס את אותה הרוח באולפן הקלטה מורכב ותלות באנשי מקצוע חיצוניים. לפני שני עשורים חזרתי משהות ארוכה באנגליה והתחלתי לתחזק סטודיו ביתי שהתחיל מטייפ ארבעה ערוצים ומיקרופון ולאט לאט צבר מרכיבים נוספים כמו מכונות תופים, אורגניות, גרובבוקס, מיקרופונים, סמפלר, מכשירי הקלטה חיצוניים (רק לפני פחות מעשור עברתי להקלטה על מחשב). עם "גרמנים באוגנדה" היה ברור לי עוד לפני שהיו לי את השירים, שאת האלבום הבא אקליט בשלמותו בסטודיו/סלון שלי בגישה הפקתית שעוצבה, בין השאר, על ידי שנים של הקלטה תחת מגבלות.
אם לא היית מוזיקאי במשרה מלאה איזה מקצוע אחר היית עוסק בו או היה מעניין אותך לעסוק בו?
אמרתי בעבר ואומר זאת שוב- ארכיאולוגיה. כמובן שאין לי שום מושג מה זה באמת אומר לעסוק במקצוע ובמדע הזה, אבל ברמה הרומנטית מכיוון שכל נושא מסעות בזמן תמיד משך אותי, זה נראה לי אמצעי לואו טקי אך מוחשי מאד לחוות ולגעת בעולמות וזמנים אחרים.
_
_
ברמת האסתטיקה של עבודה בשכבות, שנשמעות לעיתים מנותקות זו מזו, למרות שהן מתחברות יחד לשיר בסופו של דבר, יש באלבומך הרבה פחות "אוויר" ו"רעש" בערוצים. זה כמובן קשור לאופן ההקלטה. בעבר ציינת בפניי שאתה מתייחס לאלבום החדש שלך כאלבום "מיד-פיי". ספר לי קצת מהו "מיד-פיי" עבורך ? מה השינויים העיקריים שחלו באולפן הביתי בעיניך ? לאלו אלבומי "מיד-פיי" נוספים האזנת בזמן שהפקת את "גרמנים באוגנדה"?
כפי שציינתי קודם, לו-פיי בהקשר המקורי שלו קשור יותר לאילוצים מאשר לפילוסופיה והבחירות הסגנוניות היו קשורות, מעבר לאילוצים, לחופש שהפורמט המוגבל ומלוכלך הזה נתן למוזיקאים שהשתמשו בו. זה נתן חופש מדאגה לנקיון פדנטי, אקוסטיקה, רזולוציה של דייקנות או סטנדרטים מסחריים תקופתיים של סאונד והפקה. לכן, בעיני, לו-פיי כהגדרה קשור בעיקר לנסיבות טכניות של אמצעים (מאד) מוגבלים ורזולוציה נמוכה, בין אם מבחירה או מחוסר ברירה וכך או אחרת אותן מגבלות ניכרות, תמיד, גם בתוצאה. שני האלבומים הראשונים של הפה והטלפיים הוקלטו על קסטה בטייפ ארבעה ערוצים, כל אחד מהם ביממה. לו פיי טהור. ב2001 עם האלבום "ירושלים"הגענו לראשונה למצב של הקלטה לתוך מחשב- הקלטה נקייה מהיס, ברזולוציה תדרים גבוהה ורב ערוצית באמת. לקחנו איתנו הרבה מאד מדרך העבודה שהכרנו מההקלטות על הפור-טרק. למעשה בקוד שלנו יש סעיף שנוגע לרוח ההקלטה. בביקורות המשיכו להגדיר אותנו כ"לו-פיי" אבל הרגשתי שההגדרה הזו לא לגמרי מתאימה. ההרגשה גברה עם המשך תיוג הלו-פיי גם לאלבומים הבאים שהוקלטו אצלי בבית. עבור הרכב כמו הפה והטלפיים (גיטרה, אורגניות, אלקטרוניקות ושירה)- עם המעבר להקלטה במחשב הפסיקו לחול עלינו מגבלות הפקתיות אמיתיות מעבר לאלו שאנחנו הטלנו על עצמינו. האלבום הקודם שלנו ב2013 (תחת) עדיין תוייג כ לו-פיי. מבחינת רזולוציה, רוחב סאונד, והקפדה הפקתית התיוג פשוט לא היה הולם. בשלב הזה חשבתי שלמרות שהפלייבקים שלנו עדיין מתבססים על אורגניות קאסיו (שהפכו מזמן לקלישאת אינדי אופנתית) אנחנו לא במיוחד לו-פיי ובטח לא הפקה אולפנית מלוטשת. "מיד-פיי" נשמע לי הרבה יותר נכון. תיארתי לעצמי שז'אנר כזה בטח כבר הוגדר אז ניגשתי לגוגל לבדוק מי חולק איתנו את המגרש. מסתבר ש"מיד-פיי" היה מונח שנעשה בו עד עכשיו שימוש רק בהקשר טכני לחלוטין של מערכות סטריאו בשנות השבעים והשמונים ולא בהקשר הפקתי-מוזיקלי. מאז שאימצתי את המינוח מצאתי שהוא תופס לא רק לגבי האופן שבו אני אוהב להפיק בעצמי אלא גם להרבה מהמוזיקה שאני שומע בעשור האחרון- מק דה מרקו, האלבומים הראשונים של אנון מורטל אורקסטרה, טיי סיגל וקייט לה בון, אם להזכיר כמה. גם האלבומים של ועדת חריגים, כמובן- מיד פיי.
אני מקליט עם ההרכב שלי "ועדת חריגים" אפשר לומר, ברישול רב. אני מאמין גדול בכוחו של התת-מודע לכוון את ידו של אמן לכמיהות ליבו האמתיות. כשאני נמנע מבחירה ונופל הרבה פעמים על "מה שיש" ו"מנסה להסתדר עם זה", אני מצליח הרבה פעמים להגיע לסאונד אישי מאד. ספר לי, באלו מיקרופונים השתמשת ? באלו מגברים ואלו גיטרות, ומדוע ? אילו טכניקות הקלטה לדעתך נתנו הכי הרבה את המשקל באסתטיקה הסופית של האלבום?
בגלל שאני חובב ציוד מעניין אך זול, צברתי הרבה ציוד מעניין וזול לאורך השנים- הרבה גיטרות יפניות מהאייטיז, מכונות תופים ומגברים. בהקלטות, הרבה מאד מהזמן אני משתמש באיזו גיטרה שבדיוק מחוץ לקייס והמגבר שהיא מחוברת אליו. אם הרגשתי שזה לא מספיק שם אז החלפתי לאופציות אחרות אבל לפעמים מה שהיה הכי קרוב לידיים ולרגע שבו היה לי את הרעיון לתפקיד הוא מה ששומעים באלבום. מבחינת מיקרופונים - יש לי שני קונדנסרים זולים יחסית (AKG C3000B, AUDIO TECHNICA AT3035) ועוד שני דינמיים של שור (SM58 וSM55) כך שאין המון אופציות והבחירה העיקרית היא בעצם בין דינמי לקונדנסר והדבר הכי חשוב בכל הקלטה ובטח שבהקלטה ביתית עם ציוד עממי, שירה או נגינה, זה לא "איכות הסאונד" אלא האופי, הרוח, הכוח, הכנות והיצירתיות של הביצוע עצמו. מעבר לסביבת העבודה עצמה שמכתיבה הרבה מהאווירה ורוח ההקלטה, המאפיין הכי חזק באסתתיקה של "גרמנים באוגנדה" לעומת הקודמים שלי הוא הויתור הטוטאלי על תופים אקוסטיים לטובת מכונות תופים של בוס מתחילת הניינטיז ושל ימאהה מאמצע האייטיז- יש לי הרבה נסיון בעבודה עם דגמים מאותם השנתונים ורציתי שסאונד תופים כזה, פלאסטי, ישלוט באלבום. בארבעה שירים רציתי את הנגינה החיה של שי ברוך אבל עדיין לשמור על הסאונד של הימאהה מהאייטיז (שמככבת ברוב שירי האלבום) אז שי ניגן על מערכת וי דראמס שחוברה במידי לימאהה שהוקלטה ישירות לקיובייס, בלי ליישר, בלי לערוך. טייק תופים אורגני עם כל הדינמיקה הגרוב והסטייל של שי בסאונד של מכונת תופים שלא מתיימר להישמע כמו סט אמיתי.
כיוצר עצמאי וותיק וגם כאחד שהפיק להמון יוצרים עצמיים, מה דעתך על עולם האינדי של ימנו, לאיזה כיוון זה הולך?
וואו, אין לי מושג ממש לאן זה הולך, אבל כל זמן שהדבר שהכי מצפים לו ממשיך להיות האלבום הבא של רדיוהד אז לא יהיו דרמות ענקיות כנראה.
כשאני מאזין למוזיקה שלך, ושל להקותיך בהווה ובעבר, אני מקבל רושם, כמי שצעיר ממך בלא מעט שנים, שיש לך אחיזה של ממש במה שאני מבין כ"אסתטיקה ישראלית". אם זה בלחנים, בעיבודים או בשימוש בטקסט שמתקשרים אצלי בצורה כבדה מאד למה שקוראים לו בצורה רחבה יותר כ"רוק ישראלי". איך אתה רואה את ההגדרות הללו ? מאיפה אתה שואב את ההשראה לסגנונך?
להתעלם בכוונה מהזהות שלך ביצירה, זה דבר מוזר לעשות, ואני לא מתכוון בהכרח לשפה. אי אפשר להגיד שבאיזשהו שלב מוזיקה ישראלית היה דומיננטית בהעדפות ההאזנה שלי ובטח לא בהשראה המוזיקלית. אבל העובדה הפשוטה היא שגדלתי בעיקר בתל אביב וברמת השרון, במשך כל הילדות והנעורים שלי היה רק ערוץ טלויזיה אחד, הערוץ הראשון, תחנת רדיו אחת ששדרה את כל הפופ הישראלי שיצא באותן השנים - רשת ג', האלבום הראשון שהכרתי ואהבתי בטח בגיל ארבע או חמש היה הופעה של חוה אלברשטיין, ההופעה הראשונה שקניתי עבורה כרטיס היתה תיסלם בצמח. כל זה נמצא כבר בדי. אן. איי שלי ואני לא מתווכח עם זה או עם הנוכחות של הזהות שלי במוזיקה שאני עושה, אם משהו, אני שמח שזה ניכר.
אני מרגיש שאתה יוצר שלא פחות חשוב לו השיר עצמו כפי שחשובה לו הרוח מאחורי השיר. את זה אני מבין מכמות שיתופי הפעולה באלבום עם האמנים הסובבים אותך. מה התפקיד של בני אדם נוספים ביצירתך ? של הסצנה?
אולי זה כי השיר הוא היצירה עצמה, הוא יכול להתנתק מהרגע והנסיבות של הכתיבה ושל הביצוע הראשוני או המוכר שלו. הוא לא מחויב להם. מהבחינה הזאת אין לי בעיה לקחת טקסט או רעיון אישיים ולערב בכתיבה ובעיבוד שלהם חברים נוספים. ברגע שחתיכת טקסט או מנגינה מתחילים לקבל קיום של שיר, הנאמנות לרגע היצירה שלהם, לכוונה המקורית, לסיפור, לניסוח הראשוני הופכת למשנית לגמרי לשיר עצמו כך ששילוב חברים שאני נהנה משיתוף הפעולה איתם בכתיבה, בנגינה או בהפקה עצמה, כפי שקרה בכמה משירי האלבום ונראה לי טבעי. גם הם חלק מהמציאות שבתוכה אני חי ויוצר.
איזה מסקנות או תובנות חשובות הגעת במסע המוזיקלי שלך עד כה?
לפחות לשתיים מתוך כל חמש הופעות או חזרות הבסיסט יגיע בלי מפרט, כבל או שניהם.
מה החלק האהוב עליך בהופעות?
בדרך כלל השירים האחרונים בסט, כשההופעה טובה בשלב הזה אתה חם, משוחרר, כל הדאגות והלחצים שלקראת ההופעה רחוק מאחור ומטפורית- אתה על פסגת הגבעה אם זה בלבונטין או ההר- אם זה בסוף הופעת ההשקה בבארבי, נגיד.
הופעת ההשקה לרגל צאת אלבומו החדש של רם אוריון תתרחש ביום רביעי הקרוב ב 15/6 בבארבי. עדכונים להופעות נוספות ועל פעילותו המוזיקלית של רם אוריון בדף הפייסבוק שלו.