סיפור העלילה

שנת 1994 מוצאת את עבדול רחים, ערבי ישראלי, אובד עצות שעולמו מאיים להתמוטט עליו: נכדו היקר לו בן החמש זקוק לניתוח לב בניו יורק. האמצעים הכלכליים של עבדול ובני משפחתו אינם בנמצא, ובצר לו פונה לעזרתו של בני מינטוב, עיתונאי על פרשת דרכים: סיפוקו ממקצועו כבר אינו מסב לו חדווה כלשהיא, והוא ואשתו דורית דרוכים לקראת נסיעתם לברזיל. שם, לאחר שנות עקרות רבות, יזכו לאמץ ילד. השניים על מזוודות, בכל רגע עשויה נסיעתם להתממש, ובבליל סערות הנפש הללו בני נרתם למאמצי הסב הדאוג. הוא מנסה בכל כוחו לייצר כתבה שתסייע בידו לגייס כסף לתרומות. פנייתו לעורך העיתון עולה בתוהו. בני בודק מקורות מימון אחרים שיוכלו להתממש, אך גם הם אינם מבשילים. הסב הכואב מבין את פשר המציאות, ומחליט לפעול בכוחות עצמו.

שנת 2013. דורית ובני מיודיענו הם הורים לאנטוניו, בחור צעיר ואידיאליסט. בני עושה חיל, ספר ביכוריו הפך לרב-מכר וסרט נעשה על פיו. מכל עבר מתדפקים על דלתו כתבים לראיונות שער בעיתונם. אחד מהם הוא מייקל מרסי, סטודנט אמריקאי בשנות העשרים לחייו. עיתון האוניברסיטה שיגר אותו לדלות פרטים עסיסיים מהסופר הישראלי, ובאחד הערבים הוא מתייצב בבית הזוג מינטוב ומתחיל בסדרת שאלות. עד מהרה הראיון התמים למראה עובר תפנית מפתיעה – מייקל קשור בעבותות לעברו של בני, למאורע מסוים שבני קיווה בכל מאודו כי יישכח, אולם יד נעלמה מחליטה להשיבו ובעוצמות מהדהדות. בסיפור הזה גם דורית ואנטוניו עתידים ליטול חלק, ובני יצטרך לגייס לצידו את מלוא יצירתיותו, דימיונו וחספוסו בכדי להימנע מהסקנדל הצפוי להרעיד את אמות הסיפים של תהילתו.
שני המוטיבים העיקריים המשולבים בהצגה "סקופ" – מבית היוצר "אוצר תרבות", כשעל המחזה מופקד יאיר פקר ואת בימויו היטיב להמחיש סהר לחמי – הם מה פשרו של הסכסוך היהודי-ערבי ( הגולש מבלי משים לקונפליקט ישראל-פלשתין בשל חלק מדמויותיו ), מהות החשדנות, האיבה וההתנגשות הבלתי נמנעת בין שני העמים הלפותים זה בצווארו של רעהו. וללא ספק ציר לא פחות מרתק – עד לאן עיתונאי מן השורה ירחיק לכת בכדי לזכות בידיעה בלעדית, כששמו מתנוסס מעליה. האם עולם מושגיו, סולם ערכיו ונאמנותו הבלתי מסויגת לבני משפחתו ישמשו תפקיד ראשי במכלול שיקוליו, או שמא יידחקו לקרן זוויות כאחרוני הסטטיסטים כשההכרעה כבר התגבשה במוחו, ורכבת ההרים הדוהרת יצאה לדרכה, ללא מצפון ורגשות אשמה.

הדמויות והשחקנים

התפאורה המינימלית של שתי תקופות המחזה רק מדגישה בפנינו את העירום האנושי בו מצויים דמויותיה, את הריקנות בנפח אישיותם, את מערך האינטרסים הצר והציני המנחה את בני, עבדול, מייקל ועורך העיתון, ואת הריקבון שיתגלה ויסעיר את סובביו. ראויים לציון איתי וולמן המגלם את אנטוניו, בנם של בני ודורית. משחקו חם ומשכנע, סוג של אלומת אור בנבכי הכיעור של שאר הדמויות. לא מייפה את המציאות עבור אביו, תובע את האמת, ולא מסתפק בתשובות לאקוניות.

גם דורית (תמרה סטיל) היא פרץ של נחישות ונוקשות. את חשבון הנפש של בעלה היא מאלצת אותו לקיים לא בחדרי חדרים אלא בנוכחותה, בנוכחות בנם ומתעקשת על כך שהעיתונאי הזר מייקל יהיה עד למסע הווידוי. משחקה רגיש ואנושי.

מייקל (בועז נחום) הוא האורח לרגע שרואה כל פגע. אוסף הפגמים וניסיונות הטיוח ששוזפות עיניו מעבירים אותו על דעתו. לא בכדי הוא זה שהתנדב למשימת הראיון, חצה יבשות והתיישב מול האיש שלדעתו יספק לו את התשובות. הוא מקצועי, ישיר ואצילי.

רוני ששון שמגלם את הסב בתחילת ההצגה מעורר בצופים תחושת חמלה מוחלטת. גוו הכפוף, מבטו הקודר וקולו החלש חודרים לכל תא ותא, מבקיעים את חומות האטימות שעשויות להיווצר עקב היותו "האויב העוין". סיפור חייו ונקודת הקיצון אליה יפליג סוחטים התפעלות והשתאות, ההקרבה הבלתי נמנעת עבור נכדו הקט גם במחיר סיכון אישי.

האיש שללא ספק גונב את ההצגה הוא בני מינטוב. אסף ניב שנכנס לנעלי העיתונאי רב הפנים מרומם את דמותו לפסגות של מניפולציה, שקרים, היתממות והכאה על חטא (שגם היא מזויפת לכל הדעות). מאדם אכפתי אנו מתוודעים לתהפוכות המתחוללות בקרבו, את הדורסנות בה הוא ישיג את מטרתו. מבטו חד, דיבורו מאופק ואסרטיבי לסירוגין, האינטרסים שלו הם כמעט שקופים.

פקר ולחמי היוצרים העניקו לו מימד מפלצתי ממש, סוג של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. עד כדי כך הצליחו במלאכתם שאת מנת האמפטיה שחוויתי עבור כל אחת מן הדמויות לא מצאתי בנפשי כלפיו. הוא סימל את הטומאה, השפלות ושכרון הכוח המסחרר. מודע למחיר האישי אותו ישלם, אולם יצר הפרסום ותאוות השליטה הם מי שקיננו בו, והעניקו גם לו את הסקופ עמו ייאלץ להתמודד מעתה ואילך.

8 במדד ויטרינה – הרודף אחר כבוד התהילה נמלטת הרחק הרחק מפניו

סקופ - הצגה